התחלתי את השיעור,
ואמרתי לעצמי, הפעם – זה לא קורה לי.
יופי קצת נחת.
בתקופה האחרונה, קורה לי לא פעם, שאני מסיים שיעור,
ובסופו אני מרגיש שדיברתי אל עצמי.
לא, אל דאגה, התלמידות הצדיקות מקשיבות ושותפות.
אני מבין שדיברתי על עצמי.
משהו לא פתור, מישהו לא פתור, אירוע מסויים.
כולם, בתקופה האחרונה מתנקזים לתוך השיעור, ונותנים לי פתרונות.
תאמרו, מה רע? גם ללמד, וגם להרוויח פתרון.
אז זהו שלא.
הפתרונות לא תמיד מוצאים חן בעיניי.
אבל מה, אני הרי אמרתי את הפתרון הנכסף ממש הרגע, בתגובה לשאלתה של תלמידה.
אני הוצאתי את המילים מפי.
אני לא יכול להתכחש.
קרה לכם כבר שפתרון לשאלה מטרידה ומורכבת יצא לכם מתוך הפה, ולא עשה לכם נחת רוח?
אז זהו, זה קרה לי .
הרבה מידי פעמים בזמן האחרון.
והנה, הגיעה הפרשה, יוסף ויהודה.
התחלתי ברגיעה.
מה יכול לטלטל אותי בסיפור על יהודה ויוסף?
אמרתי לעצמי – סוף סוף שיעור שלא קשור לכלום. סתם שיעור.
רגוע.
אפילו חייכתי לעצמי בלב, בהכרה ברורה שהפעם אני הולך רק ללמד,
לא לפתוח לעצמי שאלות מטרידות, ולא לענות לעצמי תשובות מטרידות עוד יותר.
ואחרי כרבע שעה, כשהמנועים התחממו,
נעמדה מולי דמותו.
מכר קרוב לי.
אשר מתסכל רבים ממכריו.
בחור מיוחד, רב-כשרונות,
עמוק, נעים, יכולות גבוהות.
ועם כל זה, חתום, סתום ונעול.
לא יודעים מה לעשות איתו. לא נותן לאף אחד להתקרב.
ומי שמכיר אותו יותר, יודע שזה גם חוסם את ההתפתחות שלו.
הדימוי של יוסף במשל של באר עמוקה, ובה מים טובים, שאף אחד לא יכול ליהנות מהם, קיבל פתאום נמשל מאוד ברור, חי וקיים.
כל כך הופתעתי, שהרגשתי צורך לשבת פתאום, על מנת להכיל את המגע הקרוב עם דמותו.
מה המשל?
חז"ל מתארים את המפגש בין יהודה ליוסף, לא רק כמפגש להצלת בנימין.
אלא מפגש להצלתו של יוסף, ולהצלת האחים יחד איתו.
יהודה ניגש אליו.
מבין שמדובר בדמות חידתית, הסתום רב על הנגלה בכל האירועים ביניהם.
והוא, יהודה, מחליט לרדת לעומק הבעיה.
הוא חייב להגיע לליבו של האיש הזה:
"משל לבאר עמוקה מלאה צונן,
והיו מימיה צוננין ויפין,
ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה.
בא אחד וקשר חבל בחבל, ונימה בנימה, משיחה במשיחה,
ודלה הימנה ושתה.
התחילו הכל דולין הימנה ושותין.
כך, לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר, עד שעמד על לבו" (בראשית רבה צג).
הדמות הזו של יוסף, כמו באר מים עמוקה.
יש לו כל כך הרבה לתת.
והוא לא מסוגל.
מישהו צריך להגיע אליו.
מישהו אמיץ כמו יהודה, שלא יפחד לעמוד מולו
שלא יפחד מהעוצמה שלו.
שידבר איתו וידבר וידבר, ולא יפסיק לדבר, שיקשור חבל אל חבל ונימה אל נימה, עד שיגיע לקרקעית.
שיפתח את השער,
שיפתח לו את הפתח.
וכולם יוכלו לשתות.
יוסף הגדול והחזק, זקוק למישהו שיגיע אל ליבו.
הוא לא עושה את זה לבד.
הוא משחק משחקים עם כולם.
מכנה אותם בשמות לא אמיתיים (מרגלים), שולח אותם חזרה, מכניס אותם לבית סוהר לכמה ימים, מוציא אותם פתאום, משאיר אחד, מחזיר להם את הכסף, מחביא להם את הגביע, מושיב אותם לפי סדר הגילאים. והם כולם מתפלאים.
ורק דבר אחד הוא לא מסוגל לומר
"אני יוסף אחיכם, העוד אבי חי?"
(כן, אני יודע, שהפירוש המקובל הוא, שיוסף לא פעל רגשית, והכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. אבל דוקא התיאור הזה של המדרש אנושי יותר בעיני, ועל כן גם מקרב אותי יותר)
ורק יהודה, כך על פי המדרש, מצליח בסוף להגיע אל ליבו.
וראיתי את אותו מכר, עם באר מים עמוקה בתוך ליבו,
שכולנו יכולים לשתות ממנה,
ולשתות? אפילו הוא לא מצליח לשתות ממנה.
הבאר הפכה פניה אליו,
מחשיכה אותו בתהומותיה.
הוא עצמו לא זוכר כבר היכן היה הפתח.
את המפתח הוא זרק מזמן.
ואמרתי לעצמי, מי יבוא ויגאלנו?
טוב, בשלב הזה, בטח מכרי הקרובים מנסים לפענח מי היא הדמות, ועל מי כתבתי את הסיפור.
לא אגלה, כמובן.
גם כדי לשמור על פרטיותו.
גם כי אולי זה סיפור דמיוני.
וגם, ובעיקר, כי זה לא משנה.
סביבנו חיים אנשים רבים עם בארות מים טובים, שאין מי שידלה מהם.
לו נרגיש מחוייבות כלפיהם,
לו נהיה קצת כמו יהודה,
ונעשה הכל כדי לקשור חבל לחבל ונימה לנימה, עד שנגיע אליהם.
עד שכולם יוכלו לשתות
לו!
