תוך כדי שאני כותב, אני עדיין מתלבט.
ראוי לשיתוף?
מעשה מבטחון?
או הזיות בוקר של איש אבוד?
מה אתם אומרים, להמשיך?
אם אתה קורא, אז זה סימן שכדאי לי להמשיך.
טוב, בוא נכנס לסיפור ביחד.
נסה נא לקרוא אותו יחד איתי, בעדינות, בקריאה שנותנת אימון למשוגותיה של רוחי.
בסדר?
זה חשוב לי שתתייחס אליו במבט חומל.
למדנו הבוקר: בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, כָּל יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ, בָּעֵי לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַאן דְּשַׁוֵּי בֵּיהּ, בִּטְחוֹנֵיהּ וְתוּקְפֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא. דְּכָל מַאן דְּשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא. (בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד – כָּל יְמֵי הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, וּמִי שֶׁשָּׂם בּוֹ בִּטְחוֹנוֹ וְתָקְפּוֹ כָּרָאוּי, לֹא יְכוֹלִים לְהָרַע לוֹ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁשָּׂם תָּקְפּוֹ בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, מִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם.)
אני מכיר את הנקודה הזו.
אתה עוצם את העיניים, ושם בטחונך בקב"ה.
אתה יודע שזה אתה והוא ביחד.
לא שום דבר אחר.
בבת אחת כל המועקות מתפוגגות.
רק אני והוא.
זה טהור, זה נכון, זה אמיתי.
וזה נעלם כשאני פוקח את העיניים…
לא. זה לא נעלם, זה משאיר רושם.
זו התנעה טובה לבוקר.
בהמשך היום, נצטרך להעיר את הנקודה מחדש.
ארוחת בוקר זריזה, נשיקה לבן שנשאר היום בבית,
ו…היידה לאטובוס.
בדרך לתחנה, אני שומע את קולו של מנוע האוטובוס.
מאיץ את צעדיי.
לדאבוני הקול קרוב מידי.
אני רואה אותו בתחנה כבר, ואני עוד לא.
אני רץ (שונא לרוץ לאוטובוסים)
בונה על זה שהנוסעים יעלו לאיטם, ואני עוד אספיק.
אף אחד לא עולה.
האוטובוס מאותת, ומתחיל לצאת.
אני מגביר את ריצתי (שונא את זה!)
מאותת לנהג עם הידיים.
הנהג, במופגן לא יוצר קשר עין, ומגביר את נסיעתו.
הבה נבחן מה קורה לי עכשיו.
כעס גדול
על הנהג – מה הוא לא יכול לחמול רגע? הוא ראה אותי רץ, זה ברור.
אחר כך כעס על עצמי.
20 שניות הייתי מקדים לצאת, והבוקר היה נראה אחרת.
כעס וכעס וכעס.
ואז השורות מהלימוד בבוקר עולות בראשי.
לשים בטחוני בקב"ה.
זה רק אני והוא.
לנשום עמוק.
זה רק אני והוא. שקט, שקט, שקט.
החלטתי לרדת ברגל לטרמפיאדה, מהלך רבע שעה הליכה.
והצמחים אחרי הגשם הגדול,
וצינת הבוקר, מעירה משבים טהורים בתוכי,
וכל העצים בדרך למטה מבשרים לי בוקר טוב,
והטבע אומר לי, ברוך שובך! התגעגענו אליך.
גם אני! ודמעת אושר קטנה דוחקת לצאת.
ופתאום ידיעה בלב.
הרכב הבא שירד למטה, יאסוף אותך.
רגשה קטנה מתעוררת בלב.
אולי? ומהיכן המחשבה הזו הגיעה פתאום?
ואכן, שומע קול רכב מאחורי,
והוא חולף על פניי ונוסע לדרכו…
ברור, אני אומר לעצמי, מה השטויות האילו? זה סתם נסיונות שכנוע עצמיים.
חוצמזה, זה כביש ראשי, אתה בעצמך לא אוהב לעצור בו, זה סתם סתם, הכל סתם סתם סתם.
ואז צפצוף מאחורי
"בוא, אני נוסעת לשבות רחל. עוצרת ממש ליד הסטודיו שלך"
בסוף הנסיעה, סיפרתי לה מה שסיפרתי לכם.
שידעתי שהיא עומדת לקחת אותי לעבודה, עוד לפני שהיא ראתה אותי.
היא הודתה לי על השיתוף.
לא בגלל הנס הקטן. (זה היה לה ברור…)
אלא, לדעת שגם אני (רב, עם זקן וכו'…) מתמודד עם כעס, עם תהומות אמונה.
חדשים לבקרים רבה אמונתך.
ותודה על ההקשבה עד כאן
